תפריט
 

חדשות
 

כתובתנו:
רח' אחוזת בית 3 תל אביב
(כניסה ימנית, קומה שניה)


03-6206417
office@avivclinic.co.il

מפת הגעה - לחצו כאן.

_________________

 

       

היסטריה היסטוריה והבנה פסיכואנליטית

היסטריה: היסטוריה והבנה פסיכואנליטית מאת ד"ר גיא אור

היסטריה - היסטוריה

מקור המושג היסטריה מיוחס ליוון הקלאסית והיפוקראטס, והתייחס למגוון תסמיני מחלה אצל נשים, הנגרמים כך סברו אז בשל נדידת הרחם (Hystera, רחם ביוונית = ומכאן השם) – למקומות שונים בגוף ולהופעת תסמיני מחלה במקום הנדידה. הרחם הנודד כסיבה לתחלואה אצל נשים נשארה תיאוריה מרכזית ברפואת הנשים באירופה במשך מאות שנים רבות. תיאוריה אחרת שהשלימה אותה, ונחשבה מרכזית עד המאה ה- 19, היתה כי תסמיני ההיסטריה נובעים ממחסור בפעילות מינית בנשים, והטיפול המומלץ היה בהתאם. מהלך אחר החל במחצית השניה של המאה ה- 19 כאשר נוירולוג צרפתי בשם ז'אן-מרטן שארקו, הגדיר את ההיסטריה כתסמין נוירולוגי ללא בסיס אנטומי. הוא סבר כי מדובר בהפרעה נפשית הנובעת מטראומה גופנית ו/או נפשית על בסיס של "רעיעות" מערכת העצבים. שרקו היה ממפתחי ההיפנוזה וטיפל בדרך זו באלפי נשים שהגיעו אליו לפריז מרחבי צרפת – הגם שלהבנתו מדובר בתסמונת המתקיימת גם בגברים [כפי שאפשר היה לראות הרבה בין חיילי מלחמת העולם הראשונה]. זיגמונד פרויד, שהשתלם אצל שרקו בפריז, החל ליישם את השיטות שלו כשחזר לווינה עם רופא עמית בשם יוזף ברויאר. ויחד איתו פירסם בשנת 1895 את הספר "מחקרים בהיסטריה" – שעסק בטיפול בתסמינים היסטריים בחמש נשים. הפרקטיקה הטיפולית שתוארה בספר נשענה על מניפולציה היפנוטית לשם הבנת הגורם העומד מאחורי התסמין, כאשר דיבור על אותו גורם היה מביא להיעלמות התסמין ההיסטרי. היה זה ה"ריפוי בדיבור" – כפי שהגדירה זאת המטופלת המפורסמת ביותר שלהם מתקופה זו (שכינויה היה Anna O), שבין התסמינים מהם סבלה היו: שיתוק של הגפיים הימניות, הפרעות בראייה ובשמיעה ואף אובדן היכולת לדבר אלא באנגלית (בווינה). עם זאת, פרויד וברויאר ציינו בעבודתם כי טכניקה זו שלהם אינה מרפאת לגמרי את ההיסטריה, מאחר והתסמונת נוטה לחזור, או שהתופעה "שהוכחדה" כדבריהם, מתחלפת באחרת. ברויאר נטש בהמשך תחום עיסוק זה.יש אומרים משום שנבהל מן ההיריון המדומה ההיסטרי שפיתחה Anna O כאשר טענה שהוא הוא אביו של העובר הדמיוני בבטנה. גם הצעדים הבאים בהתפתחות התיאורטית והקלינית של פרויד דיברו אליו פחות.

פרויד והפסיכואנליזה

עבור פרויד, היתה עבודה זו עם "נשים היסטריות" בסיס להתפתחות הפסיכואנליזה, עליה שקד אז. המוטיבים המרכזיים של המודל הראשון שלו להבנת נפש האדם היו הלא מודע ומרכזיות הדחפים הנגזרים מן הדחף המיני בחיי הנפש מראשיתם (כלומר גם בתקופת הילדות) – דחפים אשר מכוונים את ההתפתחות בהתאם לעיקרון העונג (שמשמעו כמה שיותר עונג וכמה שפחות סבל), זאת בהתאם למתאפשר במפגש בין הדחפים לבין העולם המציאותי. שהרי לאור קיומה של מציאות, נדרשת הנפש, להסתגל למצבים בהם מימוש הדחף אינו אפשרי או אף אסור. אז נחלצים לעזרתה מנגנוני הגנה, ובמרכזם ההדחקה, המרחיקה את תביעות הדחף הלא רצוי מן התודעה אל ה"לא מודע". קיומו של סימפטום נפשי נובע, על פי גישה זו, מכך שהדחקת הדחפים האסורים לא הצליחה מספיק. הם אינם מודחקים באופן מלא, ומעוררים כך חרדה (משום שהדחף האסור נחשף לתודעה).גם כאן נרתמים מנגנוני ההגנה העומדים לרשותה של הנפש וממירים את הדחף (שפרץ את ההדחקה) לתסמין אחר, שגם הוא יכול להיות מטריד, אך הסכנה ממנו קטנה יותר. כך למשל, פיתחה Anna O הידרופוביה [חוסר יכולת לבלוע נוזלים] ובמשך מספר שבועות הרוותה את צימאונה באכילת פירות בלבד. זאת – כך הסתבר – כתגובה לכעס ולגועל שהתעוררו בה כאשר הבחינה בחברה שנתנה לכלב שלה לשתות מתוך הכוס ממנה שתתה גם היא (אפשר לשער המשמעות הסימבולית של מעשה זה). בכל אופן, תגובתה הרגשית של Anna O הודחקה משום שנחוותה כלא מקובלת, ועלתה מחדש רק ב"טיפול בדיבור" – אז גם חלף תסמין זה. ההבנה הבאה, אם אפשר לרגע לסדר זאת כך, היתה כי לא מדובר רק באירוע ספציפי האחראי לתסמין ממוקד, אלא במבנה נפשי או אישיותי שהתפתחותו נפגמה ועל כן הוא מתבטא בתסמינים כאלה. [מכאן, ניתן להבין את חזרת הסימפטום ההיסטרי או שחלופו בסימפטום אחר במקרה של טיפול היפנוטי]. המודל הבסיסי של פרויד דיבר על פיקסציה – עצירה בהתפתחות הנפשית בשל תקלות בדינמיקה שבין המודע והלא מודע, בין סיפוק הדחף ותסכולו, או בין עיקרון העונג לבין עיקרון המציאות. בגישות מאוחרות יותר בפסיכואנליזה העיסוק המבני יהיה באגו ובאישיות, במאפיינים של יחסי האובייקט המופנמים [ובעיקר עם האובייקטים המוקדמים של חיינו, האם והאב] וגם במבנה העצמי [המתייחס לחוויה הסובייקטיבית שלנו את עצמנו].

היסטריה - הבנה פסיכואנליטית

אנחנו מדברים על היסטריה, מושג שתחילה התייחס לתסמינים גופניים שונים שאין להם הסבר אנטומי והנובעים ממצב נפשי. אך לאחר הוספת ההמשגות מבית מדרשו של פרויד אנו מבינים כעת שהסימפטום ההיסטרי נובע מהדחקה לא מספיק טובה של דחף, וכי מדובר במבנה נפשי הנוטה לתסמינים כאלה. המבנה ההיסטרי – מדוע זה קורה ומהם מאפייניו של מבנה זה בשפת הפסיכואנליזה, ואני משתמש כעת בחיבורו של כריסטופר בולס שסיכם ופיתח יפה נושא זה, הבסיס להיסטריה, למבנה נפשי זה, נובע מחוסר המקום לעצמי המיני הגופני ביחסים עם האובייקט הראשוני (האם). כלומר החוויה היא כי המיניות נדחתה על ידי האם (שפרט לכך היתה לכאורה אם טובה). כלומר שבחווייתם של הילד או הילדה, ביטויי המיניות אינם מתקבלים על ידי האם ונחווים כמעוררי דחיה. על כן, מתעוררת חרדה ביחסים אינטימיים כאשר צרכי קרבה רגשית ומיניות מתעוררים ביחד, מה שקורה מעצם טיבה של אינטימיות. אני מקווה שההבנה כי מיניות היא מוטיב חשוב בחיי הנפש, גם של ילדים, אינה מעוררת כיום את אי הנחת שעוררה בשנת 1900 בווינה. אני מניח גם שלקורא יש היכרות כזו או אחרת עם הקונספט של הקונפליקט האדיפאלי, או התקופה האדיפאלית, בה הבן הצעיר מתלהב מיופיה של אמו ומוצא שהאב הוא מיותר במיטה בשבת בבוקר, בעוד שהבת הצעירה מפלרטטת עם האב ורואה באם, ברגעים אלה, הפרעה בלבד.

צריך להבין כי בסצנה האדיפאלית נהרס (או מאותגר) היחס הקודם של האם על ידי מערכת חדשה של ייצוגים, כאשר האם המזינה והדואגת הופכת גם לאובייקט של תשוקה. "התשוקה מכתימה את הפשטות של התלות", מסביר בולאס. ועצם הופעת המיניות מעוררת חרדה משום שהיא עלולה להרחיק את האם המנחמת, השומרת. עם זאת, חרדה זו תלויה הרבה באופן בו מגיבה האם, מגיבים ההורים. כלומר ביכולתם של ההורים ליהנות מביטויים אלה של אסרטיביות ואהבה. כי על אף החרדה היכולה להתעורר, הילד הבריא של ההורים הבריאים נכנס אל הפאזה האדיפלית בחדווה ובהתרגשות, זאת לא רק משום שהוא עצמו מגיב בגאווה ליכולתו החדשה והמתרחבת לאהבה ואסרטיביות, אלא גם מהעובדה שהישג זה מעורר ברק של גאווה בעיניהם של ההורים. גאווה על הילדה שהיא "מתנהגת ממש כמו אישה" ועל הילד שהוא "גבר גבר". המבנה ההיסטרי, על כן, נובע מכך שהעצמי המיני הגופני אינו מתקבל על ידי האם. החוויה של הילדה או הילד [הלא מודעת בעיקרה] היא שהאם דוחה את המיניות, אינה רוצה לראות אותה, אינה שמחה בה ונרתעת ממנה. אם כך, מה שעומד מאחורי ההיסטריה היא שהמיניות מרחיקה את האם ואת אהבתה. המיניות היא נגד הקשר.

הפיתרונות של מצב דיכוטומי זה הוא לנסות לבחור באחת האפשרויות. אני אומר לנסות כי לא ניתן באמת לוותר על קשר רגשי קרוב (על האובייקט המנחם), ואי אפשר לוותר על המיניות (על אובייקט המשיכה האירוטית). פיתרון אפשרי אחד הוא הרחקת המיניות, ואידיאליזציה של התכונות שאינן קשורות למין, כמו אהבה רוחנית והתמסרות, כך שקשר רגשי רוחני ללא מיניות הוא טהור, נקי ואידיאלי. ואילו המיני הוא לא רצוי, מלוכלך, בזוי ומסוכן ויש להרחיקו [מה שנעשה בלא מודע] המיני הרי מגולם בגוף, על כן יש להרחיק ככל האפשר גם את הגוף ואת מראהו. [כללי הסתרת הגוף, הקיימים בדתות שונות פועלים על פי עיקרון זה]. אולם המיניות, שלמרבה החרדה והמבוכה לא ניתן להרחיקה לגמרי, תמצא דרכה להופיע בצורות שונות, בהם תסמינים "היסטריים" – כפי שתואר במקרה של Anna O. הניגוד (ההיסטרי, כך אנחנו מבינים עכשיו) בין הגוף הגשמי לבין הרוחניות של האדם, כלומר נשמתו, הם שכיחים בתרבות, במוסר ובדת. כך לדוגמא גם סיפור הריונה של מרים, אמו של ישו, אבי הנצרות, הוא נרטיב שהמיניות (הנמוכה, האנושית) הופקעה ממנו לטובת רוחניות (גבוהה יותר). מכיוון שיש לכפור ולהכחיש את המיני, במטרה לעלות לרמה גבוהה יותר של תפקוד. אזי פונקציות של תפקוד נפשי הנשענות על המיניות, כמו חקירה, סקרנות, או התמצאות – מושהות ומוחלפות בבורות או חוסר אונים [הידיעה שבעץ הדעת היא הרי המיניות, שיש להתבייש בה]. גם תמימות יכולה להיות סוג של הרחקת המיניות. בהתייחס לקשר זוגי, כחלק מפיתרון זה יינטו ההיסטרי וההיסטרית להקדיש עצמם לאובייקט אהבה בעל מידות נשגבות, אליו יחושו אהבה טהורה שאינה נכנעת לתשוקות הגופניות, בעוד שנוכחותן של תשוקות כאלה תיחווה כהורסת את זכותה של הנשמה לאובייקט אידיאלי זה. פיתרון אפשרי אחר, כיוון שההיסטרי וההיסטרית כן מקיימים יחסי מין בד"כ, הוא אהבה נכזבת. כלומר התאהבות במי שלא ניתן להגיע אליו – מה שמכיל בתוכו כמובן את שנאת העצמי ושנאת הגוף. לכן גם הריטואל של חיפוש בן זוג אידיאלי, או בת זוג אידיאלית החוזר ונכשל, עם התאהבות מהירה ונרגשת, ואכזבה מהירה לא פחות מרגע שהקשר התחיל להיות מציאותי והתגלו בו, בבן הזוג פגמים [כמו שהוא אוכל בידיים. או שהוא לא מצחצח שיניים לפני השינה] – מבוסס על המבנה ההיסטרי. הפיתרון השני של הדיכוטומיה ההיסטרית הוא בחירה במיני על פני העצמי האמיתי. הכוונה היא לניסיון לחיות ולהחיות את העצמי המיני בתוך הקשר דרך עיני האחר, דרך גילוי המשיכה המינית באחר. כך יש [לכאורה] תחושת קיום ומתעוררת תקווה כי יהיה סיפוק. ["אני יפה?" היה שואל אורי זוהר שוב ושוב במבט מפלרטט...]. אך המצאת העצמי המעניין המשמש פיתיון עבור האחר, היא המצאה של עצמי כוזב. זו לא תשוקתו האותנטית שלו, של ההיסטרי. על כן, על אף שעורר את תשוקתו של האחר, חווה ההיסטרי את עצמו כלא שייך לסצנה, כזר, כלא אהוב. מרגע שההיסטרי או ההיסטרית מגלים את עצמם בנרטיב של האחר כאובייקט של תשוקה הם כמובן מנסים להזדהות עם אובייקט תשוקה זה. זאת כדי לראות את הניצוץ בעיניו, כדרך להחזיר את הניצוץ האבוד, שלא היה, בעיניה של האם. לנסות להיות, דרך שחזור זה, אובייקט התשוקה של האם ולזכות באהבתה המלאה. אך לשווא. ההיסטריים בגלגול זה, עוברים אל מחלקת הסיפור והדרמה, והם עלולים להיכנס לתוך סיפורו של האחר על מנת להקדיש שם את חייהם, אם לא להקריבם. הם גם יכולים, ואף נוטים בפוזיציה זו, לפתות ולפלרטט מבלי שתהיה להם כוונה אמיתית ליצור קשר ולאבד עניין מהר במי שנמשך אליהם או אף לחוש טינה כלפיו או כלפיה. הספק: "האם הוא אוהב אותי באמת או אוהב רק איך שאני נראית...", הוא ספק היסטרי שכזה. כל זה קורה ערב ערב בפאבים של תל אביב [וגם במקומות אחרים. גם בקריות], כשדברים לא מסתדרים ביחסים הזוגיים או ליתר דיוק, כאשר שגם כשזה טוב זה בכל זאת לא.

(בכניסה ממכשירי טלפון חכם - לחצו על המספר להתקשרות)


03-6206417


שלחו לנו דוא"ל